צילום

כל מה שרושם אור נחשב. המצלמה של האייפון, המצלמה של הסלולר, פולורויד ישנה, מצלמת נקב. כל מה שמצליח ללכוד את הרגע המכריע. גם אם הוא חורג מהטווח של 1/60 של השניה.

עטיפת דיוקן

בראשיתו היה הצילום תהליך איטי. או אולי הכל יחסי, אולי הצילום לא היה איטי לתחושת מצולמיו אלא שהיום הדברים יותר ויותר מיידים. בכל אופן, צילום ארך זמן. לכן, תחילה לא נרשמו בו אנשים, רק טבע דומם ונוף; לאחר מכן נרשמו בקצה שדרה צרפתית(1) מצחצח נעליים ואיש בעל נעליים הזקוקות לצחצוח, כמו היו יחידים בעולם. (כיוון שלא זזו במשך זמן מה הצליחה המצלמה לקלוט אותם); לאחר מכן צולמו פורטרטים, אשר דרשו יציבה חזקה, בזמני חשיפה של רגעים ארוכים (דקות, ואף מספר שניות עם השתכללות המדיום, הם זמן מאתגר מבלי נוע). ובין הפורטרטים הללו צולמו גם תינוקות.

בחיק אמא בן

– יוסף ישראלס, מדונת הבקתה, 1871, ואמא ועמוס, 1973, צילם: יוסף שוב. המוזיאון של המכון לאמנות דטרויט, מישיגן (סריקה משקופית) וכאן עם עדשה מגדלת: (תוכלו לראות שהדייסה רותחת)