כשנסעתי לחודש לקופנהאגן, לשילוב של עבודה וחופשה, סיפרו לי שהעיר נמצאת בפיסגת הקולינריה העולמית – מסעדת 'נומה' המקומית נבחרה למסעדה הטובה בעולם ל-2010 בדירוג סן פלגרינו היוקרתי – ושבישול העילית הזה מתאפיין בטיפול שונה מהרגיל באוכל; שימוש בטכנולוגיות מתקדמות כדי להפיק טעמים, מרקמים ושילובים חדשניים.
האמת, לא התרגשתי. אני חובבת גדולה של אוכל פשוט, והשילוב של שמן זית, שום, פלפל שחור ופסטה עשויה בדיוק במידה הנכונה נראה לי סוג של פיסגה. בשנות הלימודים באיטליה …
עיקר העבודה שלי במוזיאון ישראל הוא ארגון אוסף הצלם אלפרד ברנהיים. מוקפת בשלל הפורטרטים והמבנים שצילם, נפרש בפני עולם שפעם לא יכולתי לראות. אני מזהה את הפרופסורים שהקימו את האוניברסיטה העברית, את הבית המדורג ברחוב מטודלה כשהוא יחיד ברחוב, בלי הסיבוב של הכביש ובלי בתים נוספים סביבו. ויש עוד. עוד מקומות, עוד ניירות צילום מודפסים. אחרי שהכרתי את הפרופסורים בצילומי הסטודיו, הוא לוקח אותי למסיבה באוניברסיטה העברית. בשנתיים האחרונות אלפרד הוא הדבר הכי …
בסוף שנת הלימודים הנוכחית החל פסטיבל רחב היקף של הכפשת פרויקט הגמר. הכי מגניב עכשיו לשנוא את פרויקט הגמר. אול דה את'ר קידס אר דואינג איט. סטודנטים מתארים חוויות נוראיות וגם לא מעט מרצים שותפים לתחושה שפרויקט הגמר מיותר ואפשר היה לחיות בלעדיו.
אני לא שותף למרבית התחושות הללו. גישתי לסיפור מעט שונה, והייתי רוצה לחלוק אותה כאן. אם אעודד סטודנט פסימי אחד שעולה עכשיו לשנתו האחרונה, עשיתי את שלי.
כבר בשלב הזה, הנה התובנה …
כבר עבר לא מעט זמן מאז שפרסמתי את הפוסט האחרון שלי. זה לא שלא רציתי לכתוב. רציתי. אפילו היו לי נושאים. אבל בכל פעם מחדש התעוררתי בבוקר, הכנתי קפה והכנסתי הביתה את העיתון ואז המציאות הוטחה בפניי בכל הכוח והאלימות שלה וגרמה לנושאים שלי להיראות חיוורים ודהויים ובעיקר לא רלבנטיים.
רציתי לכתוב על מסע הפרסום לשמפו לשיער מתוצרת Crema שנמרח על קיר שלם ברחוב דיזנגוף. תקריב על פנים של אישה שממלא את הפריים ומעליו …
הכל התחיל עם מחשבות על חפצים. חפצים שהולכים ונעלמים כי אין בהם צורך, או כי אחרים חדשים יותר, קטנים יותר בנפחם וגדולים יותר ביכולתיהם, באים להחליף אותם.
דיסקים שמוחלפים בדיסק־און־קי, שקיות ניילון שמוחלפות בתיקי בד רב פעמיים (מתי כבר יכנס החוק?), סרטי צילום שמוחלפים בכרטיסי זכרון, מפות שמוחלפות במכשירי ג'י.פי.אס…
דמיינתי לי בראש מעין קטלוג של חפצים שנמצאים כאן עדיין אבל עוד רגע כבר ילכו לעולמם. מעין בית קברות לחפצים אבודים.
כן, אני יודעת, קוראים לזה …
בתחילת יולי נסעתי לצפון הרחוק כדי לבקר בתערוכת הבוגרים של המכון לאמנויות במכללת תל חי. בדרך – לדעתי זה היה ליד יוקנעם, אבל אני לא בטוח -עברתי ליד מסעדה סינית. היה לה שלט אדום עם כיתוב צהוב בפונט שניסה לדמות (בהצלחה, יש לומר) תחושה של אותיות סיניות. מה שהפתיע אותי היה שמה של המסעדה, שהתנוסס בחזית שלה. קצת מצחיק אבל שמה של המסעדה היה "מסעדה סינית". כלומר, יכול להיות שיש לה שם אחר, …
נסיעה בזמן או במרחב לא חייבת לתקיים בצורה פיזית ממש. היא יכולה להיות בתוך הראש פנימה. היא יכולה להיות בצורה של הזיכרון – המרכיב החשוב ביותר שיש לכל מספר־סיפורים באשר הוא, בין אם הוא מאייר, צייר, סופר, או מחזאי. סופרים רבים אומרים כי הרכיב המשמעותי ביותר שיש להם בעבודתם, היא אינה היצירתיות, אלא הזכרון. אני לא צייר אימפרסיוניסטי, האור לא מעניין אותי וגם לא שינויי שעות היום. אני לא יוצא החוצה מהסטודיו לצייר. …
יהיה נאיבי להצהיר שהמיתוג כרגע גוסס. יהיה יותר מדוייק לומר שהוא משנה את פניו.
כבר איזה שלוש שנים שזה עומד על קצה הלשון. תחושת ההתפכחות מקסמו הולכת ומתחזקת. זה מתחיל בתחושת שובע מהחותם המוקפד. מאיזה רעב וגעגוע לרישול קל – לעשייה נאיבית יותר, בתולית. הדיס-התאהבות הזאת כמובן בעיקר מורגשת, כמו רומן שנגמר, בהתאהבות בדבר הבא.
הזיקה לעיצוב המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ממחישה את הגעגוע למסורת ועבודת יד. במיתוג של אז היתה תפיסה יותר פלואידית …
יש לי צלקת בצוואר. היא לא כואבת, היא ארוכה יחסית, פעם היא הייתה אדומה יותר. לפעמים היא פתאום קופצת, כמו שחרור של קלאצ' בזינוק בעליה. לפני כשנה התחלתי ללכת לשיעורי פילאטיס בסטודיו ברחוב מונטפיורי. בשיעורים הראשונים, יותר משכאבה לי הבטן, הקשה עלי לחץ בצוואר שלא נתקלתי בו ביומיום. אורלי, בעלת הסטודיו, עיסתה לי את הצוואר ושאלה אותי: "ראית טיטניק?" ואכן ראיתי טיטניק. "אז הצלקת שלך מושכת פנימה, כמו המים שמשכו את הספינה לשקוע."
המלים …
בתמונה הבאה מצולם סטירר או בשמו העיברי מבחש. המבחש הוא אביזר בר, המשמש לערבוב משקאות.
הסטירר המצולם הגיע לידי השבוע בטיסת על־אל יחד עם כוס וויסקי. כפי שניתן לראות ראשו של הסטירר נראה מוזר. במבט ראשון חשבתי שהגיע לידי פריט נדיר ,חתיכת פלסטיק אחת מתוך מיליונים שנפגמה בתהליך ההזרקה. אחת למיליוני הזרקות מצליחה כמות קטנה של פלסטיק לחמוק מגבולות התבנית ולהתפשט אל תוך הרווח בין שני חלקי התבנית. קרום הפלסטיק החמקמק הזה מכונה 'פלאשים'.
תוך …
לאחרונה אני לא מבין מה אנשים אומרים. פשוטו כמשמעו. אנשים מדברים ואני אפילו לא מצליח לזהות את השפה. וזה לא שאני לא מכיר שפות.
אני גם לא כותב כאן על אנשים שעוסקים בתיאוריה וביקורת, בקירקגור או בוויטגנשטיין. סתם אני מסתובב בעיר ולא מצליח להבין מילה.
וזה לא שאני לא שומע את האנשים, רק אין לי מושג מה הם אומרים. אני חושב שזו אולי בעיית שמיעה. אולי באוזן התיכונה או אולי באותו …
לפני 11 שנים הגשתי את פרויקט הגמר שלי במחלקה לעיצוב גרפי במכון אבני. הקונספט שהצעתי היה סַמָּל מחלקה בצבא, שמוכר שעות שינה לחיילים שלו; כפי שהוא מחלק "שעות ביציאה", כך הוא גם יכול להעניק שעות שינה, בין אם בתנומת צהרים ובין אם בהתעוררות מאוחרת. התסריט שבו 11 שנים לאחר מכן תתפרסם כתבה שלי במוסף הארץ שעניינה התכלית של פרויקט הגמר, נראה בזמנו דמיוני באותה המידה כמו הקונספט שהגיתי. באורח פלא, זה בדיוק מה …
אני מנויה על רשימת תפוצה נחמדה בשם UK-Design של מעצבים מבריטניה. זו רשימת תפוצה עם תעבורה דלילה יחסית. רוב ההודעות הן של הצעות עבודה או התייעצות לגבי פורטפוליו של משתמשי הרשימה. בימים האחרונים הרשימה התעוררה לחיים בעקבות הודעה עם הכותרת המשעשעת "עמוד הלוגו של גוגל למכירה?" וזו לשון ההודעה (בתרגום חופשי שלי):
"שלום לחברי הרשימה,
אשמח לדעת אם למישהו מכם יש איש קשר בחברת גוגל כדי שנוכל לברר פרטים על קניה או השכרה של הלוגו …
מן המחשבות האחרונות, ומן התגובות הנקראות עולה שאלה די מעניינת לגבי דרכה של עשייה. הכוונה היא החל מהמחשבה של מיכל רינות על צימאון הזמן וכלה במחשבות העוסקות בפרויקט הגמר בכללותן. מזו ומאלה עולה תמונה של עבודה אינטנסיבית בלשון המעטה ושלא לומר לא בריאה במהותה (החל "מללדת ילדם של אחרים" וכלה ב"מה אני עושה כאן" חדשות לבקרים).
המחשבה אשר עולה היא לאו דווקא לגבי תוצרי העשייה איכותם או חדשנותם אלא על התהליך המנטאלי העומד בבסיסן.
רובנו …
במשך שנים חייתי תחת האשלייה שתפקידי בחיים כמעצבת הוא לייצר עיצוב מעודן, למצוא את התרבותי והחכם בכל פרויקט – לצקת משמעות חדשה לתוך המוצר, להבריק בהחלטות מפתיעות שמוציאות דברים מהקשרם. לאחרונה אני מוצאת שיש איזו חכמה בהיעדר עיצוב, ואני לא מתכוונת לנון דיזיין המוכר שכולנו סוגדים לו. במיתוג מבוסס נון דיזיין יש איזה זיכוך ותמצות של תכונות האופי של המותג למספר החלטות פשוטות- צבע, פונט, צורה- המטרה היא להגיד דבר אחד מובהק באמצעים …
הרימו את העיניים, משמאל לשורת הכתובת הקדשנו לכבוד החג את הפאביקון של אנטייטלד וצבענו רימון בסגול (הרימון טרי טרי מיובא מפונט הדסה). ראש השנה הוא חג עם הרבה סמסים קבוצתיים, תיוגים בפייסבוק, שנות טובות במייל, אפליקציות מברכות. אנטייטלד מאחל לכם שנה טובה בעדינות ושומר כוחות ליום כיפור. שיפה ושונה תהא השנה, אשר מתחילה לה היום.
ווי אר הונרד: אנטייטלד במוסף החג של "גלריה". אנטייטלד בתגובה: דברינו הוצאו מהקשרם :)
Tree Porn – הכניסה לסוטי עצים בלבד.
רונית מירסקי, חברת אנטייטלד, מציגה בימים אלו את תערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים בתל אביב (רחוב אלחריזי 9, ליד גן העיר). הפתיחה כבר היתה, אבל התערוכה ממשיכה עד ה־12.9. בהמוניכם.
ולפעמים, כל מה שצריך זה קצת שקט. ודומיין טוב.
