ענת ספרן

במשך 5 שנים למדתי אמנות בצרפת בבית הספר Ecole Superieure des Arts Decoratifs de Strasbourg – מקום נפלא שמעודד התנסות בדיסיפלינות שונות מבלי להתעסק בהגדרות ותוויות. שם גם למדתי לפתוח בירה עם מצית. במשך 5 חודשים גרתי בטוקיו – מקום מוטרף שגרם לי להרגיש כמו ילד שמגלה את העולם בפעם הראשונה. שם גם הכרתי לראשונה את הפצ'ה קוצ'ה, ערב אמנות חוצה יבשות, אותו אני מארגנת בתל־אביב יחד עם איתי מאוטנר כבר קרוב לשלוש שנים. בשאר הזמן אני מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם עיר הולדתי תל־אביב.

24 רשומות מאת ענת ספרן

מייבש בקבוקים דיגיטלי

הייתי חמישה ימים בלונדון ויש הוכחות מצולמות (כמעט) לכל רגע. לא בקרתי בלונדון כבר קרוב ל-12 שנים ואחד הדברים שממש השתנו הוא כמות המצלמות במעגל סגור המפוזרות בעיר. מדובר במדינה הכי מרושתת במצלמות בעולם (4.2 מיליון, מצלמה על כל 14 תושבים וזה הולך להיות מוכפל בשנים הקרובות). ספרתי, באוטובוס קומותיים […]

חדר שקט או מחשבות בתפזורת על שקט

כמה מוזר לכתוב פוסט על שקט בערב יום הזכרון, אחד משלושת הערבים הכי שקטים בכל השנה. כיצור אורבני, שנולד וגדל בעיר גדולה, אני מכורה לרעש או יותר נכון לרעש הלבן של העיר. שקט מסמל בעיני בעיה, מוות, חושך. לפני כמה שנים נסענו לבקר משפחה בקיבוץ יפה בצפון. הוא היה כל […]

טקסים עירוניים

איך מתחיל ריטואל עירוני? יום אחד קם אדם ומחליט לחבר מנעול לגשר, הוא כותב עליו את שמו ושם אהובתו ומשליך את המפתח לנהר. ריטואל אישי במרחב ציבורי. שנה מאוחר יותר, באותו מקום, הגשר כולו מלא במנעולים בגדלים ובצבעים שונים. אלפי זוגות מאוהבים, חורטים את שמותיהם על המנעול ומשליכים יחד את המפתח כסמל לאהבתם הנצחית. בביקור האחרון שלי בפריז, על ה־Pont des Arts גיליתי אלפי מנעולים מחוברים לגשר. חיפוש קצר באינטרנט מגלה שמדובר בתופעה עולמית. בערים רבות נוהגים זוגות אוהבים לקשור את אהבתם במנעולים באתרים שונים בעיר. לעיתים התופעה הופכת למטרד של ממש לרשויות המקומיות, כשהמשקל של כל המנעולים מתחיל להוות בעיה ואז מתבצעת פעולה עירונית בה מסירים את כל המנעולים. אבל את הזוגות אי אפשר לעצור, והם מיד חוזרים ונועלים את אהבתם לגשרים, שערים ועמודים.

עיצוב ומזג האויר

שמתי לב שמזג האויר תופס מקום נרחב יותר ויותר בשיחות מסביבי. חברים באירופה מתלוננים על הקור הכבד, חברים בתל אביב מתלוננים על החורף שלא מגיע, חוץ מביקור פתע בסערה הרסנית אחת. בזמן שרכבתי על האפניים בטישירט תחת השמש התל אביבית של סוף דצמבר, עלו בי כמה מחשבות על השפעתו של […]

מטעמים מטוקיו

אתמול חזרתי מטוקיו. זאת הפעם הרביעית שלי שם. הראשונה היתה לפני חמש שנים ונמשכה חמישה חודשים של אושר עילאי. האחרונה היתה לפני שנתיים. והנה שוב אני טובלת בריחות העיר הכי משכרת בעולם. יכולתי לחכות כמה ימים או שבועות ולתת לדברים לשקוע. המראות, הריחות והרעשים מפציצים את ההכרה והחושים וזמן העיכול […]

שלוש נקודות על היעלמות

הכל התחיל עם מחשבות על חפצים. חפצים שהולכים ונעלמים כי אין בהם צורך, או כי אחרים חדשים יותר, קטנים יותר בנפחם וגדולים יותר ביכולתיהם, באים להחליף אותם. דיסקים שמוחלפים בדיסק־און־קי, שקיות ניילון שמוחלפות בתיקי בד רב פעמיים (מתי כבר יכנס החוק?), סרטי צילום שמוחלפים בכרטיסי זכרון, מפות שמוחלפות במכשירי ג'י.פי.אס… […]

להתעלף מיופי

הייתי בטוחה שסינדרום ירושלים הוא סינדרום העיר הכי מוזר שקיים, עד שנסעתי לטוקיו. אבל שם סיפרו לי על סינדרום פריז – סינדרום שתוקף יפנים (ובעיקר יפניות) המגיעים לביקור בפריז בפעם הראשונה, כשמול עיניהם עומד הדימוי הרומנטי על עיר האורות היפה בעולם. המפגש עם המציאות הפריזאית הכולל בעיקר הרבה רעש, זוהמה, […]

מחשבה ברמזור

אדום. עצרתי את האפניים ובזמן שהמתנתי הסתכלתי על פינת הרחובות שמולי. לב ליבה של ת"א – מפגש הרחובות רוטשילד ונחלת בנימין. אתר בניה מוקף גדר. מנופים מתנשאים לגובה. פסיפס צבעוני של פוסטרים עוטף את גדרות הפח. לכאורה שום דבר מענין. בכל יום רגיל אני חולפת כאן ומתעלמת. אבל היום חזרתי […]