במשך 5 שנים למדתי אמנות בצרפת בבית הספר Ecole Superieure des Arts Decoratifs de Strasbourg – מקום נפלא שמעודד התנסות בדיסיפלינות שונות מבלי להתעסק בהגדרות ותוויות. שם גם למדתי לפתוח בירה עם מצית. במשך 5 חודשים גרתי בטוקיו – מקום מוטרף שגרם לי להרגיש כמו ילד שמגלה את העולם בפעם הראשונה. שם גם הכרתי לראשונה את הפצ'ה קוצ'ה, ערב אמנות חוצה יבשות, אותו אני מארגנת בתל־אביב יחד עם איתי מאוטנר כבר קרוב לשלוש שנים. בשאר הזמן אני מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם עיר הולדתי תל־אביב.
הכל התחיל עם מחשבות על חפצים. חפצים שהולכים ונעלמים כי אין בהם צורך, או כי אחרים חדשים יותר, קטנים יותר בנפחם וגדולים יותר ביכולתיהם, באים להחליף אותם.
דיסקים שמוחלפים בדיסק־און־קי, שקיות ניילון שמוחלפות בתיקי בד רב פעמיים (מתי כבר יכנס החוק?), סרטי צילום שמוחלפים בכרטיסי זכרון, מפות שמוחלפות במכשירי ג'י.פי.אס…
דמיינתי לי בראש מעין קטלוג של חפצים שנמצאים כאן עדיין אבל עוד רגע כבר ילכו לעולמם. מעין בית קברות לחפצים אבודים.
כן, אני יודעת, קוראים לזה …
הייתי בטוחה שסינדרום ירושלים הוא סינדרום העיר הכי מוזר שקיים, עד שנסעתי לטוקיו. אבל שם סיפרו לי על סינדרום פריז – סינדרום שתוקף יפנים (ובעיקר יפניות) המגיעים לביקור בפריז בפעם הראשונה, כשמול עיניהם עומד הדימוי הרומנטי על עיר האורות היפה בעולם. המפגש עם המציאות הפריזאית הכולל בעיקר הרבה רעש, זוהמה, חוסר אדיבות ותחושת חוסר בטחון – גורם לאותם יפנים לשקוע בדכאונות עמוקים (כל אחד מהמאפיינים שציינתי כרגע מתבטאים בצורה הפוכה לחלוטין ביפן). שגרירות …
אדום. עצרתי את האפניים ובזמן שהמתנתי הסתכלתי על פינת הרחובות שמולי. לב ליבה של ת"א – מפגש הרחובות רוטשילד ונחלת בנימין. אתר בניה מוקף גדר. מנופים מתנשאים לגובה. פסיפס צבעוני של פוסטרים עוטף את גדרות הפח. לכאורה שום דבר מענין. בכל יום רגיל אני חולפת כאן ומתעלמת. אבל היום חזרתי מפריז ותל־אביב נראית לי כל־כך שונה. היום הבנתי שהפינה הזאת מספרת סיפור תל־אביבי שלם.
הסיפור מתחיל בשינוי. שינוי עירוני של בניה לגובה, של מגדלים …
