העניין עם הכתם האדום ושאלת המיקוד
יורם קופרמינץ
יוצר / 5 רשומות- אתר
גדלתי בבת גלים שעל חופה של חיפה. היה רטוב. התבגרתי בחורשה בהרי הכרמל כשהאחרים למדו. היתה זיעה. נפצעתי במלחמה. היה סיוט. למדתי אמנות בבצלאל. הסיוט נמשך. התגוררתי בפריז ובלונדון. ב־83 חזרתי לארץ ישראל. היה קשה. הציורים שלי הוצגו בעשרות תערוכות יחיד ובמאות תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. היה כלכלי. כתבתי לעיתונות, לתרבות מעריב, לקפטן אינטרנט, לווינט. היה ניקוד. מ־95 אני דיגיטלי. הוצאת בבל הוציאה את ספרי אוקטובר יומן מלחמה לאחר שפורסם לראשונה ברשת. היו ראיונות בעיתונים. יש לי בלוג, כמו שאומרים, בשם מצב נפשי. מקפיד לשמור על קשר עם ברלין.
עומדות
זה יקרה יום אחד כי זה חייב לקרות. ובאותו בוקר או לילה נתיישב ולא נזוז יותר. הרגליים כואבות, לשאת כל כך הרבה. את התיקים האדומים, את מעילי הוינטאז', את השמלות השחורות והחומות, את נעלי העור שרק מתרפטות מרוב שפשוף שאינו נגמר מהמדרכות שאינן נוחות, שמלוכלכות ומלכלכות, שחריצים נבקעים בהן יום אחר יום, שזו רק מקריות שלא נוצרו חורים שיבלעו אותנו למעמקי האדמה. שסנדלרים כבר מעדיפים לשלם כדי שנקנה חדשות ולא יצטרכו לנעוץ עוד ועוד מסמרים …
