נולדה ב1978. בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בצלאל.
בעלת סטודיו Koniak למיתוג, עיצוב וארט־דיירקשן בתל־אביב.
בעלת חולשה קשה לבשמים, מוצרי קוסמטיקה אורגניים ואריזות מזון.
מאוד אוהבת צבע, אבל די הרבה זמן בתקופה של שחור־לבן.
תוהה מתי ייגמר לה כל העניין הזה של העיצוב.
מלמדת בשנקר, מציירת ומאיירת.
יהיה נאיבי להצהיר שהמיתוג כרגע גוסס. יהיה יותר מדוייק לומר שהוא משנה את פניו.
כבר איזה שלוש שנים שזה עומד על קצה הלשון. תחושת ההתפכחות מקסמו הולכת ומתחזקת. זה מתחיל בתחושת שובע מהחותם המוקפד. מאיזה רעב וגעגוע לרישול קל – לעשייה נאיבית יותר, בתולית. הדיס-התאהבות הזאת כמובן בעיקר מורגשת, כמו רומן שנגמר, בהתאהבות בדבר הבא.
הזיקה לעיצוב המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים ממחישה את הגעגוע למסורת ועבודת יד. במיתוג של אז היתה תפיסה יותר פלואידית …
במשך שנים חייתי תחת האשלייה שתפקידי בחיים כמעצבת הוא לייצר עיצוב מעודן, למצוא את התרבותי והחכם בכל פרויקט – לצקת משמעות חדשה לתוך המוצר, להבריק בהחלטות מפתיעות שמוציאות דברים מהקשרם. לאחרונה אני מוצאת שיש איזו חכמה בהיעדר עיצוב, ואני לא מתכוונת לנון דיזיין המוכר שכולנו סוגדים לו. במיתוג מבוסס נון דיזיין יש איזה זיכוך ותמצות של תכונות האופי של המותג למספר החלטות פשוטות- צבע, פונט, צורה- המטרה היא להגיד דבר אחד מובהק באמצעים …
המילה "תוכן" שגורה בפיהם של רבים לאחרונה, היא מגדירה משהו מאוד נחשק וערטילאי בעידן האינטראקטיבי. יש הקושרים את העיסוק האובססיבי בנושא הזה בפריחת תרבות הבלוגים והרשתות החברתיות. ההתייחסות לתוכנת הפלאש כאל מחלה, ההכרה בכוחה של המילה הכתובה באייצ' טי אם אל. הדרך הפשוטה והמהירה ביותר לגעת בכמה שיותר אנשים, לייצר תוכן ולייצא אותו במהירות.
כשמדפדפים במגזין מונוקול של טיילר ברולה, מבינים שהתוכן חלחל גם לתודעת העיצוב. נראה כאילו תפקידו של ברולה כמעצב דעת קהל …
הדיאלוג הפרטי שלנו עם המחשב הוא לא עניין של מה בכך. שנים של מערכת יחסים עם הדסקטופ הפרטי מייצרות סביבת עבודה שמורה ומוגנת שמכילה את כל תכונות האופי שלך בתוך רזי התוכנה. זה אולי מסביר מדוע תמיד מקוננת אצלנו חרדה קשה בכל הנוגע לאיבוד תוכנה, לנפילת המחשב. המחשבה על התחלה מחדש בסביבה עקרה ונטולת אישיות היא בהחלט מפחידה.
בעידן בו אנחנו כבר מזמן עובדים בקיצורים, יש יופי בהפרטת הפעולות הטכנולוגיות – בהמצאת קיצורים שהם …
בשיטוטיי ברחובות לונדון, נסוך על פניי חיוך תמידי למראה הטיפוגרפיה המעודנת על חזיתות החנויות. אולי זה משום שהשילוט הלונדוני הרבה פעמים נדמה כנעשה לאחר יד, הוא פשוט שם – לא מתאמץ להיות, נאמר בצורה צנועה, הומוגנית לרחוב ולבניין.
כן, שילוט ברב חלקי העולם המפותח הוא תחום עמוק – אמנות בפני עצמה, שמוקדשת לה חשיבה תעשייתית ואדריכלית, בדיוק כשם שעוסקים בתכנון החלל של החנות. אז למה אנחנו כל כך מאחור?
באמת יש כאן סוג של אניגמה …
