שתים-עשרה שנים הקדיש רבי עקיבא ללימודים בבית מדרש עד שביקש לשוב הביתה לרחל, לראשונה. שהיה רבי עקיבא רועה צאן אביה של רחל ולא עסק בתורה, ואמרה לו רחל: "אתקדש לך עקיבא. צא ולמד". וכעבור שתים-עשרה שנים, בדרכו הביתה בחברת שנים-עשר אלף תלמידיו, שמע את רחל אומרת (ולא ראתה ששומע): "לוּ שמע בעצתי היה לומד עקיבא שתים-עשרה שנים נוספות". שב על עקביו. ובחלוף שתים-עשרה השנים, ועשרים וארבעה אלף תלמידיו עמו, שב סוף סוף רבי עקיבא לביתם. ויצאה רחל לקבל את פניו. דחפוה תלמידים. אמר להם: "עזבוה. שלי ושלכם – שלה הוא." בשל ארבע המלים הללו אני מוכנה להקשיב לסיפור הזה עוד ועוד ועוד. ועוד: חשבתי על שיר שאני תמיד אוהבת; אולי בשל התמונה הפותחת אותו: "הנה הנה גגות הכפר, משם לפני שנים נלקח, סוף סוף הוא שב הביתה, אחרי שנים רבות כל-כך. / ליושינקה, ליושינקה, ליושינקה, הו היכן את ליושינקה, הוא ...
ראש השנה לאילנות קרב ובא, ואנטייטלד מחפש חושבות/ים חדשות/ים כדי לרענן את שורות המגזין וכדי לאייש כמה מהמשבצות הפנויות. בניגוד לפעמים קודמות שבהם פנינו לאנשים באופן אישי והצענו להם לקחת חלק בהרפתקת אנטייטלד, הפעם אנחנו פונים אל ציבור גולשים רחב, אליכם, ומבקשים שתציעו את עצמכם. איך? מתי? לאן? מה שאנחנו מבקשים מהמתעניינים ...
כשמצלמים סרט בפורמט בינוני, שגודל הפריים בו (הנגטיב או השקופית) הוא ששה סנטימטרים על ששה סנטימטרים, מתקבלים שנים עשר דימויים. (למשל במצלמות Hasellblad או Holga). בפריסה של הדימויים רואים לפעמים פריימים עוקבים שמהווים סיטואציה מתמשכת, לפעמים הריבוע (6x6) מסתכל לעבר, לפעמים מדמיין דבר מה עתידי. הנה "קונטקט מחשבתי" של שנים עשר פריימים:
דוט-דוט-דוט (ויקיפדיה / אתר רשמי) היה מגזין הולנדי/אמריקאי לענייני "אמנות-עיצוב-מוזיקה-שפה-ספרות-ארכיטקטורה" שיצא לאור בין 2000 ל-2010, לאורך 20 גליונות. מקימיו היו המעצבים הגרפיים סטיוארט ביילי ופיטר בילאק. בנוף מגזיני הכרומו המוכרים של עולם העיצוב, ד-ד-ד היה נטע זר אוונגרדיסטי; בפורמט צנוע וחסכוני, טקסטואלי וחף מצבע לרוב אורכו, בעל עיצוב בסיסי וגס ...
היי אבירם. תודה לך ששלחת לי קישור למאמר שלך (אנטייטלד 8.1.12). אני שמח שעשית את המאמץ להפיץ את המחשבות שלך על נושא חשוב. אני מסכים עם רוב מה שאתה כותב, אבל לא עם הכל. חשוב לדון בנושאים לעומק כדי שיהיה סיכוי לשינוי. הבעת תסכול אינה מספיקה – קשה לשנות דברים. במקרה זה חייבים לשנות את דרכי החשיבה של המעצבים וגם של אלה המשתמשים בשרותי עיצוב. זה דורש הרבה מאמצים – ואורך רוח. יש להדגיש כי אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל. קבוצות מעצבים בעולם כבר עשו ועושים זאת. אבל צריך לעבוד יחד. וכפי שאתה יודע, קשה לעבוד יחד – בכל מקום – במיוחד בישראל....
יוצרים רבים מפיצים יצירות ומאמרים, מפרסמים עיצובים ומבצעים עבודות ללא תשלום או שכר כלשהו. קרדיט קטן שלהם בצד או בתחתית העמוד אמור לספק אותם וכולם מרוצים. ההבטחה של מזמיני העבודה בחינם טומנת בחובה פוטנציאל עסקי משמעותי: פרסום, כבוד או הזדמנות לחשיפה בכלי תקשורת, אלה אמורים להספיק. מה עם שכר או תגמול? הס מלהזכיר. הם אינם דורשים תשלום, ואף נבוכים ומתביישים לבקש או אפילו להעלות את הנושא לדיון. למה? ככה! כי הם לא יקבלו. נשמע מוזר?