מיסטר פרזידנט
האייקון הדיגיטלי וחזרה אל מקורות השפה
אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אך לא תמיד זוכרים כי מילה מורכבת מאותיות, והן עצמן סמלים שנולדו מציורים. תולדות הכתב מתחילים אי שם לפני כ-20 אלף שנה, עם ציורי המערות, אז הכתב היה פיקטוגרפי והתמונה סימלה באופן ישיר את האוביקט. משם התפתחו הסמלים לאידיוגרפים, כאלו שמייצגים רעיון. בהמשך הזמן, סביב 3000 לפנה"ס, הפכו הציורים לסמלים של הברות, כמו כתב היתדות או הכתב ההירוגליפי. נהוג לסמן את המהפכה בתולדות הכתב עם התפתחות הכתב האלפביתי, סביב 1500 לפנה"ס. הכתב האלפביתי אפשר באמצעות מספר מצומצם של סימנים ביטוי כתוב של מחשבות מופשטות ובעצם כ
על חודו של קו
משיטוט אקראי באינטרנט וצפייה בטלוויזיה, נתקלתי השבוע במקבץ המילים הזה: בן-אדם; בן-כלאיים; בן-לאדן; אי-אמון; בלתי-נמנע; חד-פעמי; כ-4 דקות; ב-1989; המאה ה-21; תל-אביב; בין-לאומי; דו-לשוני; דו-שיח; חד-צדדי; צפון-מזרח; סוף-סוף; אנטי-גיבור; מה משותף לכולן? או יותר נכון, מה הטעות בכולן? כמובן שהן אינן מאויתות נכון. בכל צירופי המילים האלה צריך להשתמש ב'מקף מחבר', או בשמו הנפוץ יותר 'מקף עליון': אנחנו מנהלים דו־שיח ולא דו-שיח. תפקידו של המקף העליון, הוא לחבר בין שתי מילים ויותר ולצרפן למושג אחד. המקף העליון מגיע אלינו מהמקורות—למרות שתפקידו בעבר
להעלות תמונה
לא פעם כשאנחנו נזכרים בסיטואציה, אנחנו רואים אותה מנקודת מבט שונה. כאילו אנחנו מישהו אחר, שמרחף קצת מאחור, קצת מלמעלה, ומשלב את הדמות שלנו במראה המתרחש. כמו בחלום, ישנם מעברים מעורפלים בין המבט שבאמת התקיים דרך העיניים, למבט הרחב יותר, שבעצם אף פעם לא יכולנו לראות. היכולת הזו לצאת מעצמנו היא מופלאה, המוח כנראה יודע טוב יותר מאיתנו להשלים את החסר. את אותה היכולת אנחנו מייחסים לפעמים לצילום, כאילו הוא באמת יכול לתת תמונה מלאה - המבט על המצולם נתפש כנקודת מבט חיצונית ונקודת מבט שכזו אנחנו לרוב מפרשים כאובייקטיבית. באמירה כו
גלויה גלויה
אברהם היקר, הגלויה – מחשבה או מעשה? או אולי מעשה במחשבה תחילה? וורנר בראון, "דור המדבר" כך נאמר, צילם את אכזיב בתחילת שנות ה־70 מתישהו, אצלו על התשליל לא כתוב התאריך. על מה חשב וורנר בראון? אתה זוכר מה היה שם? היה שם הכפר? הכפר לא היה שם, היה ליד, אבל לא ממש שם. וורנר בראון כבר בן 90, הרבה זמן חלף מאז. זה הניגוד בין ההווה והעבר, אמר והתבונן בתמונה. חיי היומיום למול החורבה. פלפוט (החברה) הפיצה את הצילום על פני גלויה וכתבה "שריד", "קדום", "נטוש". הכפר, שעד לפני 20 שנה היה עדיין חי, הפך שריד, קדום, נטוש, ועכשיו – וולקם טו דה מידיט
ערימות, ערומות, ערמומיות
אני לא חובבת חורף. יותר משאני לא מחבבת את החורף אני בעיקר לא אוהבת שקר לי. כל שנה כשמגיע החורף אני מושכת ככל האפשר את הקבלה שלו. אני יודעת שבארץ תמיד אומרים שזה בכלל לא חורף, אבל מבחינתי יחד איתו מגיע שעון החורף המדכדך והחושך המוקדם, ולא נעים להיות בלילה בחוץ. ההכחשה הזו נמצאת בעיקר אצלי בארון. עמוק לתוך חודש ינואר ומרבית הארון שלי עדין מלא בחצאיות קצרות, שמלות קלילות, סנדלים וצעיפים שקופים. לא מזמן, נכנעתי סופית למזג האויר. בלילה התחילו לרדת הטמפרטורות בצורה מספקת לא נותרה לי ברירה אלא לעשות סדר בארון. פעמיים בשנה – אין ב
