פרט מתוך crystal garden
להריח את היד ולשבוע
בתור אמן־קומיקס אפשר לומר שהגישה החזותית אצלי מפותחת יותר, או לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב, מאשר הגישה המילולית. לכתוב "סתם" טקסט זה לא קשה אבל לדעת לכלוא בו משמעות, אווירה, תחושת זמן ומרחב, תובנות ועוד, זה החלק הקשה. או בעברית פשוטה יותר: התרגלתי ליכולת שלי לספר סיפור שלם בציורים, בצורה פשוטה וברורה, בלי הצורך להתפלפל על כך במילים. ועכשיו – בשונה מקומיקס, לטקסט צריך להיות אורך נשימה בעל נפח גדול יותר, הוא עומד בפני עצמו. המשימה שלי היא לנסות לספר את מה שאני מתאר בקומיקס בציור, במילים בלבד. זה מאד קשה – כי לקומיקס כבר יש חוקי
— יזהר הר-לב, מתוך "מיקסי גריל", עמוד 190
יש משהו עגול, לא מועט ולא מרובה בחמש דקות
אולי כמטפורה ליחידת זמן מודלורית. חמש דקות בתחילתו של יום, בקולאז' המחשבתי של לפני הקפה, לפני ההתארגנות המערכתית וההערכות לקראת, חמש דקות שאני מבטיח אך מתקשה להקדיש, הזרע המקדד בתוכו את האפשרויות הגלומות ביום שמתחיל. זוהי יחידת זמן מתומצתת ומכאן כוחה, המאפשרת הכרזה אינטימית המיועדת להזכיר לי אנה פני ומדוע, מה אני מבקש ולמה אני מתחייב להכרזה יומית מסוג זה יש כח מצטבר. אולי משום כך אני נרתע, שלא במודע, מלערוך אותה. רק חמש דקות מול יממה שלמה תמיד שם לבחירה.
פרויקט גמר
הנה מתחיל סמסטר חדש בבתי הספר לעיצוב ורמת ההיסטריה של הסטודנטים בשנה ד' עולה שלב. אין לי מושג מתי ואיך נולדה המסורת הזו, אבל זה נראה לכולנו טבעי שלקראת סוף הלימודים יסתובבו עשרות אנשים על סף התמוטטות עצבים, אובדי עצות,עייפים, מצטערים שנולדו. זה נראה לנו בסדר שאחרי עבודה מאומצת של חודשים ארוכים תעמוד חבורה של שופטים שיעלעלו דקה או שתיים בעבודות העשירות והמורכבות, יגידו כמה משפטים שיוכיחו את יכולתם הרטורית וייתנו ציון. בואו נעצום עיניים, נחזיק ידיים וננסה לדמיין ביחד מה היה קורה אילו היו מכריזים היום שפרויקט הגמר בוטל ב
עדלאידע
בפורים אנו מצווים לשמוח עד דלא ידע. עד שלא נדע להבחין בין טוב לרע ובין שמחה לעצב. ההנחיה בלתי אפשרית: הטוב הוא להפסיק להבחין בין טוב לרע. להגיע עד למקום שאין בו מעצור - ולעצור. עד דלא ידע משמעו גם עד שלא יהיה ידע, רק חוויה. להגיע עד למקום שבו לא שמעו על המקום. לא לעקוף אלא להתגבר על הצורך הפנימי של הידע להיוודע, הדחף של המידע ליידע את עצמו, להתנגד אליהם באמצעות שתיה, שמחה, קבוצה, תהלוכה, ולעצור שם, חסיני ידע, מידע ואבחנות. כמובן שלא כל יום פורים ואנו נאלצים להתגבר על הידע אחת לשנה באמצעות מסכה. המסכה אינה רק מכסה, אלא היא האופן ש
כמה מחשבות על התפסן בשדה השיפון
1. בגיל ארבע עשרה קראתי את התפסן בשדה השיפון בפעם הראשונה. קיבלתי ליום ההולדת עותק של התפסן עם הכריכה הכחולה צהובה העצבנית ומאז קראתי בו שוב ושוב. העותק שלי כבר התחיל להתפרק מרוב שעבר ידיים והתמלא כולו בסימונים, הערות וקיפולים בשולי הדפים. 2. רציתי לצרף לפוסט הזה תמונה של הכריכה המקורית של התפסן בעברית. תכננתי לצלם או לסרוק את העותק הפרטי המהוה ולהעלות אותו לבלוג. חשדתי שהוא כבר מזמן לא נמצא על המדף, קורבן נוח למעברי דירה תכופים ומדיניות השאלה נדיבה מדי, כמו גם צורך בלתי נשלט לדחוף אותו ליד לאנשים צעירים שהגיעו לגיל המתא
הנדז אפ
גיבורי העל הצבעוניים כבר מזמן תפסו את מקומם של הקאובויים והאינדיאנים של פעם. ספיידרמן, סופרמן, באטמן, פאואר ריינג'רס, צבי הנינג'ה – אלה הם רק חלק מגיבורי התרבות הממותגת המעודכנים. פופולאריות של גיבורי תרבות נמדדת בין היתר בתחפושות, לא פלא איפה שתחפושות ספיידרמן ושות' הולכות חזק בקרב פעוטות בני שנתיים. הם הרי חשופים להם כמעט מהלידה. כשיגדלו ויהיו בשלים, יוכלו גם לראות את הסרט. בתלת מימד כמובן. אבל קאובויים ואינדיאנים?! מה הקשר? איך הם עדיין מסתובבים ברחובות כל פורים? אנחנו כבר לא צופים במערבונים. אנחנ
התחפשתי לתופרת
פורים. החג האהוב עלי. מעולם לא קרה שלא התחפשתי, וכל שנה אני מעסיקה את עצמי במחשבה הזאת פחות או יותר מאוגוסט. זה צפוי מצידי לומר שאני אוהבת את פורים? נו טוב. תאלצו לסלוח לי כי זה כזה חג של קלישאות ממילא: קלישאה מספר אחת: גשם הזכרון החזק הראשון שיש לי על פורים הוא פורים ההוא של 91, באותו בוקר הוכרז שמלחמת המפרץ נגמרה, אני התחפשתי לשטן די כעור אך חינני (לדברי אמא), ואבא שלי צילם אותי במצלמת וידאו בבוקר ושאל אותי מה אני מבקשת, ואני ואמרתי למצלמה שאני מבקשת שהשנה לא יירד גשם, ושלא יהיו עוד מלחמות. את הדיון על החלק השני של הבקשה נשים
